כשהילד רוצה ללמוד – והמאמן רוצה לנצח

דודי שבי – מאמן כדורסל ומנכ”ל חברת “ספורט סקילס” בטור דעה חשוב לכל מאמן ולכל ספורטאי והוריו.

טקטיקה וטכניקה בספורט – הטכניקה היא אומנות הביצוע ורמת ביצוע של התרגיל התנועתי. הטקטיקה היא אופן ההוצאה לפועל של היעדים באופן מיידי וקצר ביותר. במאמר זה אפרט על כך וגם על הקונפליקט שבין הצד ההישגי והצד החינוכי באימון ספורטאים עד גיל 14.

ספורט כקרדום לחפור בו
מאמנים רבים בארץ מצליחים לבלבל גם את עצמם וגם את הילדים, על ידי שימת דגש בהוראת מהלכים טקטים בכדי לנצח משחקים. זמן אימון זה הוא במקום הזמן בו הילדים צריכים להתאמן ולשפר את היכולת הטכנית, האישית. הקדשת זמן לכך באימונים, פוגעת באופן ישיר בהתקדמותם של הילדים! כואב לי לראות מאמנים שיצאו ממכללות ומכוני אימון, לאחר שקיבלו תורה שלמה כיצד להפוך ילד לספורטאי והוא מלמד ילדים צעירים טקטיקות בכדי לנצח. לדעתי התהפכו היוצרות, הילדים בעלי הדחק לנצח רוצים ללמוד מהמאמן את הטכניקה הפיזית הנכונה שתעזור להם להתגבר על היריב. המאמן בכלל מתעסק בטקטיקה והתאמות, הדחק שלו הוא איך השחקן הכי טוב בקבוצה, יקבל את הכדור במקום הרצוי ובזמן הנכון בכדי לנצח.

חינוך לנער ולא את עצמך
לצערי השיטה בארץ מחייבת את המאמנים להיצמד לטקטיקה ותוכניות משחק מגיל צעיר. למעשה התקדמותו של המאמן הצעיר תלויה ביכולת שלו לספק ניצחונות עבור המועדון. ניצחונות מתורגמים אצל מנהל הספורט לכסף והצלחה. מאמן שיספק את שני הדברים האלו יתקדם מהר מאוד, אך הוא יכול ליפול גם מהר מאוד כי הדגש הוא על הניצחון ופחות על הדרך, מערכות יחסים ויעדי הבניים. החשיבה של מאמנים מסוג זה היא “כיצד השחקן יעזור לי לנצח את המשחק?” במקום ” מהם הכלים שיעזרו לשחקן להגשים את עצמו במשחק?”.

מאמנים מכוונים לניצחון
מאמן תחרותי יאמר “הרי זה ספורט! צריך לנצח לא? הילדים לא יתאמנו ולא יגיעו לחוג אם הם יפסידו כל הזמן” ואם הילדים פורשים זה לא נראה טוב כלפי המחלקה בה המאמן עובד. אבל האם המאמן אשם בכך? האם הוא אחראי לקו החינוכי של המועדון? למעשה הוא רוצה לעבוד ואלו התנאים שנדרשים בכדי להתקדם ולהצליח והוא חייב ליישר קו. מנהלי מועדונים רבים יעדיפו ליצור בקבוצת גיל אחת גדולה שתי קבוצות, שיחולקו לפי רמות מתקדמים ופחות מתקדמים. קבוצה אחת רצה לאליפות וקבוצה שנייה מפסידה כל העונה ומתפרקת. קבוצה אחת מקבלת יותר תשומת לב ואימונים אישיים וקבוצה שנייה כלל לא.

המנהל שבוי בידי המערכת והמערכת מעודדת ניצחונות. למאמן בחו”ל אין את הלחץ הזה, הוא לא תלוי בניצחונות, הוא עובד ומאמן דרך בית הספר, יש לו קביעות. הוא יודע שהוא ממשיך במקום עבודתו גם אם יכשל במשחקים. הדגש הוא על פיתוח יכולות טכניות ולמידה מתהליכים. מועדוני הספורט בחו”ל קשורים באופן ישיר למסגרת הלימודים ובארץ השיטה שונה וחבל. במקום ללמד ילדים לנצח כל הזמן, אולי כדאי שילמדו להפסיד בכבוד ולהסתכל פנימה.

תגמול כספי עבור נצחונות
ברגע שקבוצה עולה ליגה או מדורגת במקום שמזכה אותה בניקוד, במנהל הספורט זה מתורגם לכסף. בהתאם לרמת הליגה ולגיל כך גם הסכומים משתנים. אם כך, מנהל הספורט מעודד השתתפות בתחרויות מגיל מאוד צעיר והוא גם דואג לממן את התחרויות ואת המצטיינים. נכון שזה טוב לתגמל, אבל מאיזה גיל נכון להתחיל? האם נכון שמאמן יתרכז בנצחונות על חשבון ההתפתחות הטכנית הנדרשת? ההורה ששולח את ילדיו לקבוצה משלם על על חינוך, רכישת מיומנויות אישיות, הבנת המשחק הקבוצתי והתפתחות אישית. ההתפתחות של האגודה פחות מטרידה את ההורה וגם את הילדים.

תארו לעצמכם מסגרת בה מנהל הספורט היה מבטל את התחרויות והליגות עד גיל 14 והמאמנים היו עסוקים בסבלנות ובפיתוח יכולת אישית של כל אחד ואחת:

* מועדוני הספורט היו מטפחים יותר את הילדים שיש להם קשיים של עודף משקל, לקויות למידה וקשיים חברתיים.
* מנהל הספורט היה מעניק קביעות לכל מאמן מוסמך מעל 3 שנים ומעודד אותו להשלים תעודת הוראה ותואר.
* למאמנים לא היה זמן לצעוק ולהשתולל על הקווים כי הם היו עסוקים בראיית הצרכים של השחקנים על המגרש, כך גם המאמן לא ישפיל את השופט, כי אין לו חשש ולחץ ממקום עבודתו.

דודי שבי ובנו