“ספורטאי החודש” שלנו הוא הטריאתלט דן אלתרמן, שבגיל 41 ולאחר תקופה רפואית מורכבת, הצליח לזכות בתחרות האיירונמן הישראלית.
לפני שבועיים וחצי העיר טבריה לבשה חג. תחרות האיירונמן הישראלית נערכה בסביבת הכנרת בהשתתפות אלפים. המשתתפים סיימו מסלול שכלל 1.9 ק״מ של שחייה לאורך הכנרת, 90 ק״מ מסלול רכיבת אופניים 90 ו-22.1 ק״מ ריצה. במקום הראשון במקצה הגברים זכה אחד משלנו, דן אלתרמן, בן 41 מקיבוץ יפתח, נשוי ליהלי ואב לארבעה. אלתרמן, מבכירי הטריאתלטים הישראלים בשנים האחרונות, הצליח לסיים את התחרות בפרק זמן של ארבע שעות, 10 דקות ו-30 שניות. הזכיה הגיעה לאלתרמן אחרי תקופה מורכבת ומאתגרת מבחינה בריאותית. לנו יש את כל הסיבות להעניק לדן אלתרמן את תואר “ספורטאי החודש” ולארח אותו לראיון.
דן, מה הסיכום שלך לתחרות הזו?
|ברמת הארגון – זו הייתה תחרות ברמה מאוד גבוהה בכל פרמטר, שאפו להפקה ולמארגנים. אווירה של חו”ל, תחרות יוקרתית מאוד. ברמה האישית, אני שבע רצון מאוד מהזכיה וגם מהתוצאה שאליה הגעתי. התחריתי מול חבר’ה צעירים ממני משמעותית, חלקם חצי מהגיל שלי וחלקם בני פחות מגיל 30. עמדתי בזמנים שהצבתי לעצמי, אם כי במקצה השחייה היה לי הספק פחות טוב וסיימתי במקום השני. ידעתי לחלק את הכוחות, לא איבדתי עשתונות כשראיתי במהלך המקצים חבר’ה שמקדימים אותי, ידעתי מתי להגביר קצבים ולעקוף. במהלך תחרות אני מאוד ממוקד במה שאפשר לעשות. המוח מתרכז בכאן ועכשיו, פה ושם חטאתי במחשבות על ספקולציות כאלה ואחרות, אבל התוצאה הסופית מאוד מספקת. רציתי מאוד לנצח ולסיים במקום הראשון ואני שמח על ההישג”.
לפני כשנה עברת מספר שבועות לא שיגרתיים מבחינה בריאותית. מה עבר עליך באותה תקופה?
“רעייתי חלתה בקורונה ואני לא הרגשתי טוב. הרופא שלח אותי באמבולנס לבית החולים, שם עברתי כל מיני בדיקות. בדיקת הקורונה הייתה שלילית, אך אחת הבדיקות העלתה חשד למיוקרדיטיס (דלקת בשריר הלב), דבר שהוביל אותי לצנתור. האבחנה הראשונית אסרה עלי לחדול מפעילות ספורטיבית למשך חצי שנה בלי פעילות. אושפזתי ארבעה ימים, במחלקת טיפול נמרץ לב לצד קשישים, בלי לרדת מהמיטה. אמרתי לרופאים שאני בטוח שהם טועים באחנתם, הרי עשיתי יומיים קודם אימון של 4 שעות. באחד מהלילות הגיע אחות מבית החולים, לקוחה בחנות הספורט שבבעלותי (אלתרמנ’ס – מתחם “ביג” קרית שמונה), שבישרה לי בשורה קשה – אסור לי לעשות בחצי שנה הקרובה. לא הייתי מוכן לקבל את זה. עוד בבית החולים התחלתי לעשות בירורים והגעתי באופן פרטי לרופא ספורט – שהנחה אותי לעשות בדיקות שמצאו שהלב במצב תקין. לדבריו, הגיוני שדבר כזה יכול לקרות אצל ספורטאים. הערכים היו גבוהים, אבל לא ברמה היסטורית. ברוך השם הכל בסדר. עברתי חודש בלי אימונים. לאחר מכן, עשיתי בדיקות MRI לב, ואק”ג, שאבחנתם הייתה תקינה. קיבלתי חיזוק וחזרתי לפעילות בהדרגה”.
מה עשית כדי לחזור לכושר?
“אצלי אין דבר כזה לא להתאמן. קיבלתי בתחילה אישור לפעילות ספורטיבית עד דופק 80. מצאתי את עצמי עושה הליכות בקיבוץ במטעים לצד הקשישים החביבים שלנו. עשיתי אימונים על טריינר ופידלתי בדופק 70. עם הזמן הגברתי קצבים, כדי להגיע מוכן לתחרות “ישרא מן”, שאמורה הייתה להיערך בחודש מרץ, אחרי שנדחתה בחודש ינואר בשל הסגר. שבוע לפני התחרות הודיעו על ביטולה, החלטתי שאם עבדתי כל כך קשה כדי להגיע מוכן, אני ארד לאילת ואעשה את המסלול של התחרות יחד עוד כמה חבר’ה. לא היינו שם לבד, היו כמה מאות אנשים שפעלו כמונו וזו הייתה חוויה מדהימה. התייחסתי לזה כאל תחרות ברמה הכי מדויקת וקפדנית שאפשר. בסוף חודש יוני פקדו אותי כאבים עזים באגן. אובחנתי לאחר חודש וחצי עם שבר בעצם האגן, שזו פציעה נדירה, שהשביתה אותי חלק ניכר מהפעילויות שלי. שלושה שבועות ללא ריצה, כמעט חודש בלי רכיבה, כל זה בדיוק כשהכריזו על מועד האיירונמן. נכנסתי לאכזבה גדולה, אבל לא איבדתי תקווה. שחיתי. עשיתי טיפולים ולאחר מכן חזרתי לרוץ משך 9-10 שבועות בצורה הדרגתית, שקולה וסבלנית. מאחר והתחרות הייתה בטבריה, שזה די קל”ב עבורי, התאמנתי כמה פעמים במסלול וזה בהחלט תרם לי בתחרות”.
מה עשית כדי לשמור על חדות החוש התחרותי?
“לפני חודש וחצי השתתפתי בתחרות טריאתלון קיסריה במקצה האולימפי. זכיתי במקום ראשון, אחרי תקופה ארוכה שלא התחריתי. הייתי צריך קצת זמן כדי להשתפשף ולחוש את האנרגיות של התחרותיות”.
אתה במקור ממרכז הארץ, מאבן יהודה שבשרון, מעל עשור כאן בצפון. אתה מרגיש בבית או שהמרכז חסר לך?
“הכי בבית שיש. אין על הגליל. הגעגועים הם רק למשפחה. מרכז החיים שלנו כאן – הבית, העסק, ילדים. אורח החיים שלנו מלא ואינטנסיבי. כבר עשר שנים אני מפעיל חנות ספורט, שהתחילה את דרכה בצומת כח ובארבע השנים האחרונות שוכנת במתחם ביג בקרית שמונה, חנות שהביאה איתה בשורה גדולה לציבור העוסק במקצועות הטריאתלון. יש כאן שטחים אידיאלים עבורי לאימונים. אני עצמי מאמן בקבוצות של המועדון שלנו. לא מזמן חזרנו ממסע אופניים שעשינו מאצבע הגליל ועד לאילת, עם לינה באכסניות בדרכים. הייתה חוויה מדהימה משך שלושה ימים. אנחנו נהנים לגדל כאן משפחה ולהיות חלק מקהילה מדהימה”.
אפרופו קהילה, רעייתך ואתה פעילים מאוד בכל מה שקשור לתרומה לבעלי צרכים מיוחדים.
“לפני חודשיים חשנו סיפוק עצום, כשהצלחנו יחד עם שותפים יקרים לקיים בפעם השמינית ברציפות את מרוץ הלילה, שהכנסותיו הן קודש לבית הספר “שחפים” ומעון “בית דינה”. אנחנו הפכנו להורים לילד בעל צרכים מיוחדים ואנחנו מבינים כיום עוד יותר את המשמעויות של העולם הזה. אני שמח שבקרב החברה והקהילה המודעות עולה ויותר מתקרבת לעולם הזה. לא טרוויאלי שאנשים יוצאים מהבית למען מטרה כזו. אשתי ואני בפול פאוור סביב ארגון המרוץ הזה. השנה השגנו נותני חסויות שתרמו ביד רחבה. זו הזדמנות להודות לכל מי שנרתמו לאורך השנים ובשנה הזו למען המטרה הכה חשובה הזו”.
הגעת לכל כך הרבה הישגים ספורטיביים. מה האתגרים הבאים שלך?
“באופן הזוי משהו, אחרי 30 שנה אני עדיין אוהב מה שאני עושה. זה הולך ונהיה יותר קשה. כיום אני בעל משפחה עם ארבעה ילדים מקסימים ואישה מדהימה, העסק דורש ממני יותר. יש הקרבות, ויתורים, פחות שעות שינה. המזל שהמשפחה תומכת ועוזרת, אחרת זה בלתי אפשרי. אני שואף להמשיך ולהתחרות ולהגיע לעוד הצלחות. במקביל, שואף להעביר את כל הידע והניסיון שצברתי עם השנים לחבר’ה שרוצים לחיות באורח חיים בריא יותר ולתת את ידי לכל מטרה שאני יכול לעזור בה לפתח את הספורט בגליל”.
