האיש שירגיש, יקפיץ וילהיב את הקהל שלכם. מי שידאג להרים את האירוע שלכם לגבהים חדשים. DJ אילון ישראל – תקליטן הבית של הצפון!
view counter
מחפשים אימון פונקציונאלי המשלב קרוספיט, TRX ואקסטרים? אימוני כושר אישיים וקבוצתיים במתחם מאובזר וחדשני. קרוספיט קריית שמונה
view counter
האיש שירגיש, יקפיץ וילהיב את הקהל שלכם. מי שידאג להרים את האירוע שלכם לגבהים חדשים. DJ אילון ישראל – תקליטן הבית של הצפון!
view counter

איתן בכיבוש פסגת החרמון

מאת: 
אורי שמיר
בשם: 
גליל עולה
תאריך: 
10.05.17
איתן חרמון, בן קיבוץ כפר בלום, איבד את רגלו בפעולה מבצעית במלחמת לבנון השניה. זה לא מונע ממנו להמשיך להשתתף בתחרויות מרתון, בחודש שעבר הוא שבר שיא עולמי. שמחים לארחו בפינת "ספורטאי החודש".
 
הסיפור הבא הוא לא עוד סיפור על ספורטאי שניצח בתחרות כלשהי, או היה דומיננטי בזכייה של קבוצתו בתואר נוסף. זה סיפור על אדם שמנצח כל יום מחדש, אדם שהוא מודל להשראה והצדעה מצד כל אחד שנחשף לסיפורו. קוראים לו איתן חרמון, בן כפר בלום, בן 41, נשוי לפאני ואב לשלושה, כיום גר בראש העין. חרמון נפצע בשבוע השלישי למלחמת לבנון השנייה באורח בינוני, כתוצאה ממטען עליו עלתה ה"אכזרית" בה נסע, בעת פעילות מבצעית בשירות מילואים בחטיבת גולני.חרמון, שהיה ספורטאי מצטיין ואצן למרחקים ארוכים, נפגע קשה ברגלו הימנית, עבר מספר רב של ניתוחים ותהליך שיקום ארוך ומורכב, אך עם זאת היה נחוש ועיקש בהחלטתו לחזור למסלול הריצה והפך ל רץ המרתון קטוע רגל הראשון בארץ.מאז פציעתו רץ בכ- 16 מרתונים ברחבי העולם, ברלין, פריז, אוקלהומה, רוטרדם, לונדון וכמובן בארצנו. בחודש שעבר רשם חרמון שיא עולמי במרתון וינה, אותו סיים בהצלחה בתוך שעתיים, 56 דקות ו-53 שניות, זאת לאחר שכבר זכה בתואר שיאן עולם בריצה למרחק של 10 ק"מ לקטוע רגל בתוצאה 37:36 ד', לאחרונה השתתף במרתון לונדון וזכה באליפות העולם.

חרמון, איש מעורר השראה בעוצמות בלי נדלות, משתף אותנו בתחושותיו: "זה משהו שנלחמתי עליו הרבה זמן כדי להגיע אליו. 16 מרתונים רצתי, ב-14 מהם עליתי עם שאיפה להיות הטוב בעולם - ובהרבה מרתונים לא הצלחתי להגיע לזה. היו מרתונים שהייתי אפילו רחוק מזה. הייתי הרבה זמן במקום השני, ירדתי אחרי זה למקום השלישי, אבל ידעתי שאני יכול לעמוד בזמנים, רצתי מול הזמן ומול השעון. שברתי שיא גם בחצי מרתון, עשיתי שעה ו-21 דקות, שזו אפילו תוצאה טובה יותר. אמרתי לעצמי שכל עוד אני באזור הזה של המיקומים הראשונים, אלחם על זה. אני שמח שהפעם הצלחתי פחות להיפצע ברגל התותבת, מאשר בפעמים קודמות. אחרי מרתון לונדון שבוע שלם לא יכולתי לדרוך על הרגל. בארבעת המרתונים האחרונים הרגשתי הרבה יותר טוב. בפעמים קודמות נאלצתי להפסיד הרבה אימונים בגלל פציעות. אני שמח ומאושר שהפעם עמדתי במטרה על הצד הטוב ביותר. אני רוצה להודות לעמותת "תקוות" לפצועים ונפגעי טרור שאותה אני מייצג, למאמני יאיר קרני האגדי - הוא מאמן הריצה שלי. כשהייתי בגיל 12 היינו סקרנים אם יאיר, שהיה אז מהרצים הבכירים בארץ, יגיע לחצי מרתון בכפר בלום. תמיד הסתכלתי עליו כמודל, הוא היה מספר 1 בארץ. בסופו של דבר נפגשנו בנסיבות הללו. אני גם מאמן ריצה, אני יודע כל מה שצריך – תמיד זה טוב שיש מי שמכוון אותך ומחדש לך. אני נפגש איתו פעם בשבוע והוא עוזר לי מאוד".

 

אלוף אמיתי. איתן חרמון בסיום מרתון וינה.
אלוף אמיתי. איתן חרמון בסיום מרתון וינה.
 

 
סיפור האהבה של איתן חרמון עם ענף הריצה הולך הרבה שנים אחורה, עוד מימיו כילד בכפר בלום: "גרתי עד גיל 31 בכפר בלום, עד שעברתי למרכז ת"א. רציתי קצת שינוי, לא עשית טיולים אחרי הצבא, השלמתי השלמתי בגרויות, עשיתי תואר ראשון במדעי התזונה במכללת תל חי. אני רץ מגיל 10, המרוץ הראשון שבו השתתפתי היה מרוץ 7 ק"מ – במסגרת חצי מרתון אצבע הגליל, היה מרוץ עממי וזו הייתה הריצה הראשונה, שהתחילה מסורת. זכיתי פעמיים במקום הראשון עד גיל 14. בגיל 10 התחלתי להתאמן בקרית שמונה, אח שלי אוריאל היה זה שמכוון אותי. כשהגעתי לגיל 12 עברתי להתאמן בכפר בלום אצל מיכאל לובן, רון מור, שחר חנוך ואדי שקד. התאמנתי לריצות ארוכות עד גיל 16. אחרי זה עברתי להתאמן לבד ולפעמים הייתי חוזר לקבוצה. לאורך כל השנים המשכתי להתחרות. לרוץ לפחות 3-4 פעמים בשבוע זה תמיד היה אצלי, גם בתקופות עמוסות. אחרי הצבא הגעתי שוב למיכאל והתחלנו להתאמן, ואז הקדשתי זמן ללימודים והורדתי הילוך, אבל המשכתי לרוץ ואפילו השתתפתי בשני מרתונים ובמרוץ התבור".

 

אין כמו בבית. איתן חרמון בסיום מרוץ הגליל העליון.
אין כמו בבית. איתן חרמון בסיום מרוץ הגליל העליון.
 

 
בשנת 2006 השתנו חייו של איתן חרמון ללא היכר. חבריו לכוח הלוחם בלבנון מעידים, כי גם כאשר היה על אלונקה בדרך לפינוי לטיפול רפואי הוא הצהיר שהוא עוד יחזור לרוץ. חרמון משתף אותנו בסדר כרונולוגי בתקופה הראשונה לשינוי הגדול בחייו: "כשהגעתי לבית החולים בנהריה אמרתי לרופאים: "תקשיבו טוב, אני רוצה לרוץ והרבה – לעשות כמעט כל מה שעשיתי קודם, תעשו מה שאתם יכולים להציל את הרגל – ואתם יכולים".

אחרי 4 וחצי שעות יצאתי מהניתוח, הגעתי למחלקה וראיתי שביד אחת מועברת לי אנטיביוטיקה דרך הוריד ובמקום אחר קיבלתי חמצן. הרופא הראשון שהגיע אלי היה סגן מנהל מחלקת בית החולים, הוא הציג את עצמו ואמר: "אני במקצועי אורטופד, הסתכלתי על הרגל שלך מתחת לברך, כל השאר מצוין. אני רואה את הרגל שלך, אני רואה שיש אולי 10 אחוז להציל אותה. אם זה תלוי בי, הייתי ממליץ לשים פרוטזה, אבל אני הולך איתך ועם ד"ר שטרקר. ננסה להציל את הרגל".

הייתי 6 שבועות בבית החולים, כל 3 ימים היה ביקור רופאים גדול, בראשו הגיע פרופסור וולפין. נוצרה סיטואציה שהייתה אפשרות לקטיעה מתחת לברך, ואפשרות לטיפול שימשיך בבית חולים "שיבא" ויסתיים שם במחלקה הפלסטית. כל שלושה ימים הגיע הפרופסור, אני על המיטה. לפעמים יצאתי לשתות קפה על כסא גלגלים. אמא שלי, אח שלי וחברים עזרו לי. היו 6 שבועות לא קלים, אבל היה לי מזל: באותו יום שיצאתי מלבנון, אמרתי שאני ארוץ מרתון – אני התכוונתי לכל מילה. מישהו שיש לו מטרה, שיש לו תקווה, שיש לו חלום, אז הוא מסתכל כל פעם קדימה ואז המכשולים יותר קטנים. הגעתי לתל השומר, נכנסתי למחלקה הפלסטית, יום למחרת ניתוח של 10 שעות, שכבתי במחלקה הפלסטית ויום אחרי הגיע ביקור רופאים גדול – אחד מהם סגן מנהל מחלקה. יצאתי עם חצי כף רגל, לקחו לי עור והעבירו מרגל לרגל. שאלתי את הרופא הבכיר, אם אוכל לרוץ. הוא הסתכל עלי בחיוך ואמר: "ברור שתוכל לרוץ".

מבחינתי, הסימן קריאה היה גדול יותר מהסימן שאלה. ביקשתי להיבדק במחלקה אחרת לחוות דעת נוספת, הגיע ד"ר שזר וביקשתי שיפענח את צילום הרנטגן. הוא הסתכל על השוק ואמר: "יש פה ברזלים, הייתה לך פציעה קשה בשוק – אבל רואים שהיא חוזרת וזה טוב. השוקית הלכה, אבל את זה לא צריך. הוא הסתכל על חצי כף רגל ואמר: יש לך חצי קנקנאוס – חצי עקב. ד"ר שזר אמר שנראה לו שסיכוי נמוך שאוכל לרוץ. אמרתי לו: "הדוקטור מהפלסטיקה אמר שאני אוכל. ענה לי ד"ר שז"ר: "לפי מה שאני רואה, סיכוי נמוך". כאן התפנית בעלילה מקבלת שינוי עוד יותר נחרץ: "נוצרה סיטואציה שהגיעה דילמת הקטיעה: האם לקטוע את הרגל מתחת לברך? אם אני קוטע, סיכוי טוב שאוכל לרוץ. אם אני לא קוטע – כנראה שלא אוכל לרוץ. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות. באחת הפעמים הסתכלתי על הרגל, אותה רגל שהובילה אותי לכאן, ועמדתי בסיטואציה שאולי אצטרך לוותר עליה כדי לרוץ. במצבים כאלה ובמצבים הרבה יותר קלים מאלה, אני תמיד אומר: "תשאל איך אתה יכול ולא אם אתה יכול".

פרופסר בשם ג'ון הרצברג פגש אותי, לפני שנפגשתי ידעתי שאני רוצה לעבור קטיעה מתחת לברך ויודע שהוא חושב כמוני. נכנסתי אליו בטקטיקה הפוכה ואמרתי דברים הפוכים, אחרי רבע שעה הוא הסתכל על הצילום שוב ואמר: "אם היית באפריקה - במקום שאין כסף לפרוטזות, אני שם אותך על מיטת הניתוחים – והיית הולך מצוין. אתה גר בישראל – יש מכונים מצוינים וטכנאים מצוינים. שנינו מכפר בלום, כדאי לך לקטוע את הרגל. אני רואה בארצות הברית חבר'ה מאפגניסטן ועיראק, שחזרו אחרי כמעט שנה לתפקוד מלא. אם אתה רוצה להיות נכה על הנייר, תקטע את הרגל ותמשיך. החלטתי על קטיעה ומשם עברתי לשיקום עד שחזרתי לרוץ". כאמור, מאז ועד היום חרמון השתתף ב-16 מרתונים ובעוד תחרויות. חרמון מייצג בתחרויות את עמותת "תקוות" – עמותה לשיקום נפגעים במלחמות ובפעולות איבה. במקביל הוא משמש כמאמן ריצה אישי ומעביר הרצאות על סיפור פציעתו, ההתמודדות היומיומית עם הכאב, הנחישות, החתירה להישגים אישיים וההצלחה, כל אלה שזורים בהרצאה מרתקת אותה נושא איתן לכל מי שרוצה לקבל השראה לשיפור ולפריצת גבולות.

 

חיוך של ניצחון. איתן חרמון על מסלול הריצה
חיוך של ניצחון. איתן חרמון על מסלול הריצה
 

 
הקשר של איתן חרמון לגליל העליון נותר חזק, למרות שלמעלה מעשור הוא מתגורר במרכז הארץ. מבחינתו הגליל העליון היה ונשאר הבית הראשון שלו. חרמון מספר על ילדותו בכפר בלום: "ילדות מהנה ויפה של פעם, עם הרבה ספורט והרבה חברה. כשהייתי בגליל העליון בגיל ה-15 השתייכתי לנבחרת הריצות הארוכות של תיכון עמק החולה, הייתי בקבוצה אחת עם איתי ספיר, ליאור אביב ועוד חבר'ה. היינו מייצגים את התיכון בתחרויות. במרתון ברלין, אחרי הפציעה שלי, פתאום ראיתי על קו הזינוק את צח אשנר, שהיה בולט בנבחרת. נפגשנו יום קודם, קיווינו שניפגש על קו הזינוק – וכך היה. צח נרתם ללוות אותי, אני זכרתי שצח יודע לחלק את הקצב בצורה טובה, ובסוף הגעתי לתוצאה של 3 שעות ושתי דקות, צח הגיע לתוצאה של 3 שעות. אנחנו שומרים על קשר טוב. בטבריה האחרון, כמעט הגעתי לתוצאה הכי טובה בעולם, צח רץ איתי 25 ק"מ ראשונים ועזר לי מאוד".

שניים שמכירים את איתן חרמון מילדותו ונעוריו בגליל העליון שמחו להיזכר בנוסטלגיה ולהביע את הערכתם לפועלו. נתחיל עם צח אשנר – כיום רכז הספורט של מועצת מבואות חרמון ומאמן באגודת האתלטיקה הגלילית: "אני מכיר את איתן מכיתה ז׳ אבל עוד לפני זה, כשלמדנו בבתי ספר נפרדים - השם שלו הגיע לאוזנינו בתור הילד שרץ המון ומהר. בתיכון התאמנו יחד באגודת האתלטיקה של הגליל העליון אצל מיכאל לובן, וצנו ביחד בנבחרת עמק החולה, שם השגנו מקומות ראשונים בתחרויות קבוצתיות במרוצי שדה. אחרי התיכון דרכנו נפרדו, אני עשיתי הפסקה בריצה ואיתן המשיך. הפעם הבאה שנפגשנו בריצה היתה בחצי המרתון הראשון שאיתן עשה אחרי הפציעה, וכבר שם למרות שהוא עדיין רק התרגל לרוץ עם הפרוטזה ראיתי שאת הבן אדם הזה אי אפשר לעצור. מאז אנחנו מנסים לרוץ ביחד מרתונים מידי פעם, וכמובן שבכל פעם אני רק הולך ונדהם יותר מהנחישות והיכולות של איתן. בשבילי הוא דמות להערצה, והייתי שמח אם כל ספורטאי יקח דוגמה מכח הרצון שלו ומאהבת הריצה שלו".

אבישי גורדון – מאמן קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון, שגדל עם חרמון בכפר בלום, לא חסך בשבחים ואנקדוטות: "איתן הוא מודל לחיקוי. הרצון שלו והמחויבות וההקרבה ומה שעשה והתהליך שהוא עבר, אלה דברים נדירים במהותם. איתן בן אדם שעבר כל כך הרבה בחיים והוא מתמודד בצורה הירואית. היינו משחקים הרבה, כדורסל וכדורגל. לא סתם הגיע לאן שהגיע. בדיעבד, אני חושב שראיתי סימנים לכך עוד בילדותנו. אחד הדברים שלי הכי זכורים מגיל צעיר, בקבוצת כדורגל שלנו בליגת הקיץ הוא שיחק במשחק נגד איילת השחר. אחד השחקנים שבר לו את הרגל בצורה מפחידה, כל מי שראה קפא מהלם ורק הוא לא הוציא מילה. איתן זה אגדה. יש לו כח רצון אדיר, רק הוא יכול להיות חתום על הצלחות כאלה. אני מצדיע לו".
 
איתן חרמון ממשיך לפקוד את הגליל העליון, לביקורים משפחתיים וחברתיים, וגם ספורט חלק מהתפריט. במרוץ הגליל העליון זכה במקום 2 בקטגוריה, ומבחינתו לא מדובר בעוד מרוץ: "האמת שפתאום חזרה לי התרגשות כזו, שלא ידעתי להסביר. אני לא מגיע לכל המרוצים שיש בארץ, אבל כן אוהב שיש מרוצים בגליל שאני יכול להשתתף בהם. אני אוהב לבוא. זה כיף בכל פעם מחדש. הגלל זה הבית הראשון שלי, שאני כל כך אוהב".

בכפר בלום זוכה איתן חרמון להערכה עצומה: "אמא שלי והדודים (משפחת רז) גרים בכפר בלום. כשנפצעתי הגיעו הרבה אנשים מכפר בלום לעזור לי, הרבה חבר'ה מהגליל כמו מיכאל לובן שהגיע לבית חולים, מיכה כגן היה מגיע אלי בתדירות די גבוהה לבית החולים. הגליל זו משפחה מאוד גדולה. ביום העצמאות קיבלתי ברכות מכולם בקיבוץ. חג העצמאות זה חג שאני תמיד אוהב לעשות בכפר בלום, כמעט כל שנה אני מגיע עם המשפחה. אני אוהב לעשות אותו, הפעם חגגתי פעמיים גם את החג עצמו וגם את ההישג".

 

מעורר השראה ברבים. איתן חרמון במהלך הרצאה.
מעורר השראה ברבים. איתן חרמון במהלך הרצאה.
 

 
העתיד המקצועי והאישי של איתן חרמון מלא בשאיפות. הוא משתף אותנו בחלקן: "אני מעביר הרצאות שמטרתן להוכיח לאנשים שאפשר להגיע ליותר, אם יש מטרות אין דבר שעומד בפני הרצון. אני מרגיש שהייעוד שלי הוא להעביר את המסרים האלה, גם אני מקבל מזה עידוד ותמיכה, אבל יותר משמח אותי לראות אנשים שבאים ואומרים לי בסיום ההרצאה שהם מאמינים בעצמם יותר. העברתי לאחרונה הרצאה במלון הגושרים וגם הרצאה לקבוצות הנוער והנערים של הפועל גליל עליון – ובהם לאחייון שלי, שליו חרמון – שמשחק בקבוצת הנוער 2. אני מאמן באופן פרטי רצים. כרגע יש לי קבוצה של 5 חבר'ה מתל אביב, רצי מרתון, שדי הצליחו במרתונים האחרונים. השאיפה שלי להגדיל את הקבוצה ל-20 חבר'ה.. אני שואף להיכנס לעולם האימון האישי המנטלי. ליוויתי ספורטאי אחד ומקווה לעשות צעד קדימה".

מעוניינים לקבל מנה גדושה של השראה, מהרצאתו של איתן חרמון? הקליקו כאן

מעוניינים להתעדכן במועדי ומיקומי הרצאות? הקליקו כאן

 

מלא בשאיפות לעתיד
מלא בשאיפות לעתיד

פרסום תגובה חדשה

CAPTCHA
אתגר זה נועד לוודא שהינך אנושי כדי למנוע "ספאם".

כל הזכויות שמורות © גליל עולה - אתר הספורט של הצפון
תכנות: SmartWebs  ♦  שיווק דיגיטלי: SOL Digital