שר ההגנה של מרום הגליל

עידו פרומוביץ’ – כדורגלן קבוצת נערים ב’ של הפועל מרום הגליל, היה העוגן של הקבוצה במרכז ההגנה בעונה האחרונה. שמחים לארח אותו בפינת “ספורטאי החודש”.

עונת הכדורגל במחלקות הנוער הסתיימה בחודש שעבר. במהלך השבוע פרסמנו כתבת סיכום מקיפה על הנעשה במחלקות הנוער בגליל העליון ובגולן בעונה האחרונה, בה הבטחנו לארח בפינת “ספורטאי החודש” את עידו פרומוביץ’ – בן 16 מהמושב דלתון, בלם וקפטן קבוצת נערים ב’ של הפועל מרום הגליל, שהודרכה ע”י משה שלי וסיימה את העונה במרכז טבלת מחוז צפון, בעונת הפעילות השניה שלה. גיא ארביב, מנהל מחלקת הספורט במועצה האזורית מרום הגליל, מסביר מדוע עידו פרומוביץ’ ראוי לתואר: “הבלם הבלתי מעורער של הקבוצה, מנהיג במגרש ומחוצה לו, בעל כריזמה ויכולת השפעה על הקבוצה – ותמיד לוקח את הדברים לצד הטוב. שחקן שהצלחת המועדון מאוד חשובה לו. שמחים מאוד שהתברכנו באדם ושחקן כזה”. אחרי מילים כאלה, כל שנותר לנו, להמשיך לראיון עם עידו פרומוביץ’.

עידו, הקבוצה שלכם נפתחה בקיץ 2019. במה התבטא החיבור שלך לכדורגל עד אז – ומה הביא אותך להצטרף לשורותיה?
“עד לעונה שקדמה לזו האחרונה לא הייתה במועצה שלנו קבוצת כדורגל לגילאי ילדים ונערים, כך שהחיבור התבטא בחוגים ומשחקי קט רגל עם החברים מהמושב ומהסביבה. כשנוצרה האפשרות להקמת הקבוצה, כתוצאה מביקוש שנוצר, בוודאי ששמחתי להצטרף ולשתף פעולה עם חברים טובים ועם מאמן שאנחנו אוהבים במגרש גדול ולשחק מול קבוצות מרחבי הצפון”.

איך זה לשחק בליגות מטעם ההתאחדות לכדורגל, אחרי שלאורך השנים הסתפקתם בטורנירי קט רגל אחת לתקופה?
“חוויה אחרת לגמרי. יש הבדל גדול בין לשחק כדורגל במגרש גדול 11 מול 11 מאשר קט רגל. המשחק יותר קבוצתי, אתה הרבה יותר תלוי בחברים שלך, מכל אחד נדרשת אחריות גדולה יותר. שיחקנו מול הרבה קבוצות מאתגרות וכשאתה משחק עם חברי ילדות, שהם משפחה לכל דבר, אז זה עוד יותר כיף”.

מה הביא אותך לעמדת הבלם?
“זה נכון שכולם רוצים להיות שחקני התקפה ולהבקיע שערים, אבל כשאתה מבין את התפקיד ואת גודל האחריות ושנותנבת לתפקיד כי יש לך כח פיזי ויכולות מתאימות, אז אתה נמשך לתפקיד. אני נותן את כל כולי בפיזיות, בהכוונה של ההגנה. אני אוהב את האחריות שמוטלת עלי. אני אוהב את התפקיד שלי”.

בשתי העונות הראשונות שלכם, מצאתם את עצמכם בעין הסערה של משבר הקורונה. כיצד זה השפיע עליכם?
“כשהיינו בנערים ג’ העונה נקטעה לקראת הסיום. בנערים ב’ התחלנו טוב, הסגרים השביתו אותנו כמה פעמים. חזרנו בכל פעם רעבים וחזקים. משה ביקש לשמור על כושר. כמושבניקים שנמצאים הרבה בתנועה, לא הייתה לנו בעיה. במקרה של הקבוצה שלנו, יש נציגות גדולה מהמושב דלתון. נפגשנו הרבה במגרש השחב”ק במושב,  לפעמים נפגשנו גם עם חבר’ה מיישובים סמוכים. שיחקנו והתאמנו יחד. היו קשיים בחזרות לפעילות, כתוצאה מהמצב. לפעמים התייצבנו למשחקים רק 11 שחקנים או עם סגל שאפשר חילוף או שניים. מה שכן, כולם נתנו לב גדול ונתנו מאה אחוז. אנחנו מאוד מרוצים מזה שהגענו לפלייאוף העליון. מאוכזבים כמובן שהעונה קוצרה, כי אנחנו מאמינים שיכולנו לסיים אותה גבוה יותר”.

עד כמה למאמן משה שלי וגיא ארביב יש חלק בחיבור המיוחד שנוצר בקבוצה שלכם?
“חלק גדול מאוד. הקבוצה קמה ביוזמתם ויצרה המשכיות הרבה בזכות האנשים המיוחדים האלה. משה הוא דמות אבהית לכל דבר, מודל לחיקוי, בן אדם שכיף להיות איתו, הנחיל לנו מגיל צעיר אהבה לספורט והעניק לנו אהבה לאורך כל הדרך. גיא הוא סוג של מדריך רוחני, תמיד נוטע מוטיבציה ותקווה, תמיד אכפתי וחשוב לו שיהיה לנו טוב”.

העונה הספקתם לחנוך את המגרש החדש בריחנייה, אחרי שנים של נדודים בין מגרשים בצפון. עד כמה אתם מרגישים את הערך המוסף של המגרש?
“כיף שיש מגרש ביתי, מקום לבוא אליו שהוא שלך ואתה לא אורח בו. כיף שיש מקום לשחק מול קהל שלנו – בני משפחה וחברים. אנחנו בונים עליו, שבעונות הבאות יהיה מבצר”.

אתם לבטח כבר מחכים לעונה הבאה.
“בהחלט. הכיוון הוא שתהיה לנו קבוצת נערים א’, אחרי שכבר היו דיבורים שמי שיישאר יוקפץ לנוער. אני יודע שיש כאלה שהחליטו לפרוש ויש כאלה שימשיכו. אני מעריך שיצטרפו אלינו עוד שחקנים מהסביבה ושתהיה לנו קבוצה טובה”.

מה השאיפות שלך לעתיד?
“אני לא בונה על הכדורגל כקריירה. אני נהנה מהמסגרת הספורטיבית והחברתית ואמשיך בה כל עוד אחווה הנאה ואתגר”.