מהקווים ומהמגרש באהבה מלברון

ענבר לברון חזרה העונה בגדול לכדורסל הגלילי – כשחקנית קבוצת הנשים של הפועל גליל עליון וכמאמנת במחלקת הנוער. שמחים להעניק לה את תואר “ספורטאית החודש”.

זה קרה בקיץ שעבר. אחרי 7 שנים בשדות זרים הודיעה הנהלת הפועל גליל עליון על חזרתה של הכדורסלנית ענבר לברון (28) לחיק המועדון, כשחקנית קבוצת הנשים וכמאמנת בחטיבה הצעירה של מחלקת הנוער. לברון, בת קיבוץ חולתה, הייתה שנים רבות שחקנית דומיננטית בקבוצות הילדות והנערות ואף הובילה את קבוצת נערות א’ לזכייה באליפות המדינה בשנת 2011, לאחר מכן הייתה שותפה בכירה לעלייתה של קבוצת הנשים בשנת 2012 לליגת העל ולהגעה לגמר הגביע בשנת 2013, עונה שבסיומה הקבוצה נשרה לליגת העל, אך ענבר לברון, שדרך מחלקת הנערות של הגליל הייתה גם לשחקנית בנבחרות הצעירות השונות, זכתה לביקוש מקבוצות הליגה הבכירה ולבסוף בחרה בהפועל ראשון לציון. ענבר לברון עזבה את הבית החם בקיבוץ חולתה, ארזה פקלאות ויצאה למסע של 7 שנים, מהן שנתיים בראשון לציון ועוד חמש שנים מגוונות בקבוצת הנשים של הגלבוע ובמחלקת הנערות המרשימה של המועדון והייתה שותפה בעונה שעברה לזכייתה של הקבוצה באליפות הליגה הלאומית. בחודש פברואר האחרון התנענו מחדש את פרויקט “ספורטאיי השנה”, הבחירה של מחלקת הנשים של הפועל גליל עליון בענבר לברון הייתה אוטומטית, את המחמאות שלהן זכתה מהמנהל עוז אוחנה ומאמנה והמנהל המקצועי שלה בגלבוע, יריב אורן, אם פספסתם, תוכלו לקרוא במידה ותקליקו כאן .

ענבר לברון חזרה העונה להפועל גליל עליון במטרה לסייע לקבוצת הנשים להתמודד על אליפות הליגה הלאומית ולהעפיל לליגת העל. במקביל, השתלבה לראשונה בחייה כמאמנת של קבוצת קט סל חולתה, עמה עשתה חיל בעונה מאוד מאתגרת. לנו יש את כל הסיבות לזרום עם ההמלצה של זיו ברתנא – מאמנה של לברון בקבוצה והמנהל המקצועי של החטיבה הצעירה של הפועל גליל עליון, שציין שהתרומה של ענבר לברון על המגרש ובתחום האימון עצומה ברמת הנתינה וברמת המחויבות להצלחה. מכאן נמשיך לראיון עם ענבר לברון.

ענבר, לאורך השנים שידרת שאת נהנית בגלבוע. מה החזיר אותך הביתה?

“האמת שגעגועים למשפחה. כשעזבתי את הבית היו לי 2 אחיינים, עכשיו יש 7 חמודים וחמודת. המשפחה גדלה ורציתי להיות קרובה אליה, אחרי שנים שהגעתי הביתה אחת לשבועיים. כבר במהלך השנה שעברה, שבה היינו הקבוצה המובילה בליגה, התחלתי לחשוב על הצעד הזה. חזרתי, למרות שמאוד אהבתי את החיים בגלבוע – מקום שבו חזרה אלי האהבה לכדורסל. באתי למועדון חם עם קבוצה תחרותית בליגה הלאומית, אחרי 3 עונות בליגת העל, בהן איבדתי תשוקה. נהניתי מכל רגע, גם זה שאימנתי עזר לי לגלות מחדש את האהבה לכדורסל. עד היום אני בקשר טוב עם יונתן אורן – שהיה המאמן והמנהל המקצועי, שחקניות שעד היום הן כמו אחיות שלי וגם שחקניות שאימנתי”.

איך הייתה החזרה לבית הספורטיבי בגליל – ובמיוחד לאולם “הר וגיא” המיתולוגי?

“מרגש מאוד. גדלתי באולם הזה והעברתי הרבה שעות שם מכתה ז’ עד גיל 21. זה היה הבית השני אחרי הבית בחולתה. לצערי, תנאי המגרש לא אפשרו לנו להמשיך לשחק שם בשלבי הסיום של העונה. חבל שבעונה הזו לא יכולנו להנות מקהל כמו בעונות קודמות, בגלל מגבלות הקורונה. בשלב שהתאפשר להכניס קהל עברנו לשחק בקרית שמונה, לעיני קהל עם מסכות, כך שפחות הרגשנו את האוויר הזכורה מפעם. הייתה לנו קבוצה עם בנות מוכשרות ומחויבות. הנהלה מדהימה בראשות מיכל חן ועוז אוחנה – מנהל שכל כך הדוק לעבודה ולמען הקבוצה. זיו  ברתנא הוא אדם מדהים – מבחינה מקצועית וחינוכית, שתמיד יש מה ללמוד ולקחת ממנו. היינו מיקשה אחת”.

זה ששיחקתן בבית הצפוני, שבו הייתן גדולות על היריבות, היה לכן לרועץ בפלייאוף מול בני יהודה מהמחוז הדרומי?

“יש בזה משהו. יכול להיות, שאם היינו בליגה משולבת בליגה יותר מאתגרת, היינו מגיעות יותר טוב לסדרה. בהרבה משחקים בבית המוקדם לא הייתה התרגשות. זה פגע בנו באיזשהו מקום. לא הייתה לנו קבוצה שתבחן אותנו, שתאתגר אותנו, כדי לתת אינדיקציה אם מה שאנחנו עושים זה מספיק טוב. 2-0 זו לא תוצאה משקפת. היינו חזק בתמונת המשחק בשני המשחקים.  לא ישב לי בראש שעליתי פצועה והתאמנתי שבוע בלי מגע. גם ירדן גוט סבלה מפציעה בחודש האחרון, אבל לא נתנו לזה להשפיע עלינו ולהוות תירוץ. עשינו מה שיכולנו. לצערי, זה לא הספיק”.

העונה מצאת את עצמך כשחקנית ותיקה, זו שצריכה לתת מהניסיון שלה לצעירות מהבית, כמו הנערות מיקה ביתן, נוי לפושניאנסקי ונגה גיא. איך הרגיש לך בפוזיציה הזו?

“גם בגלבוע שיחקו איתי צעירות, כך שהכרתי את הפוזיציה הזו. יש הרבה פוטנציאל בבנות הללו, הן קיבלו הזדמנות מדהימה. אני ניסיתי מהמקום שלי להראות את הדרך הנכונה, תוך הפגנת כבוד והכלה. אני לא רואה אותן במעמד שונה, כולנו שחקניות עם אותה מטרה. אני הייתי במקום שלהן ואני יודעת כמה זה יעזור ויתרום להן יחס טוב מצד הוותיקים. אני מאחלת להן שימשיכו לשחק ויחוו חוויות. אני מתה עליהן ומאמינה גדולה בפוטנציאל שלהן להתפתח”.

בעונה האחרונה אימנת את קבוצת הקט סל של חולתה. איך זה היה לאמן לראשונה בנים?

“התברכתי בקבוצה מדהימה – עם שלושה שחקנים מחולתה, אחד משדה אליעזר, השאר מיסוד המעלה. פעם ראשונה שאני מאמנת ראשית של בנים. בכל השנים בראשון לציון ובגלבוע אימנתי בנות. עבורי זה חידוש מרענן. הגילאים שאני הכי מתחברת אליהם באימון הם – קט סל, ילדים וילדות. העבודה עם הגילאים האלה הכי ממלאת אותי. גם לחנך וגם לתת את הבסיס והיסודות ולהנחיל אהבה למשחק, לפני שזה הופך ליותר תחרותי. התחלתי עם שישה ילדים, עכשיו אנחנו 11. הצטרפו עוד ועוד. הקרדיט כולו לילדים, כל אחד שהגיע להתרשמות – נשאר. תענוג גדול”.

ולשאלת מיליון הדולר: מה קורה איתך בעונה הבאה?

“אני עדיין לא יודעת.  בגדול, אני רוצה להמשיך בגליל, אבל כמו בכל קיץ – בוחנת אפשרויות שונות”.