משחקים בקיבוץ, מתגעגעים למרכז הטניס

משפחת אהרון מקיבוץ שמיר מתגעגעת לפעילות במרכז הטניס בקרית שמונה, למרות המשחקים במגרש בקיבוץ.

שלום לכם, אני גבע אהרון מקיבוץ שמיר, אבא לחמישה ילדים, ששני הצעירים מבינהם – שופי (גל) בן 9 ושי בן 11, משחקים במרכז הטניס והחינוך בקריית שמונה. שופי התחיל לשחק טניס שנה שעברה אחרי הסגר הראשון ושי משחק כבר 3 שנים. את החיידק לטניס הם קיבלנו ממני. רציתי להיות פעם שחקן טניס ואפילו דורגתי אי-שם בשנות ה-80 במקומות 10-12 בישראל לגילאי 16.

עכשיו, תורם של הילדים לחוות את המשחק הנפלא הזה, אבל לצערי הסגרים פוגעים בהתקדמות שלהם וקוטעים את רצף הפעילות השוטפת. אז במקום שהילדים יוכלו לעשות דבר כל-כך מובן מאליו, כמו להתאמן בטניס, אנחנו כמעט כל יום משחקים ביחד במגרש בקיבוץ. קניתי את כל הציוד ואנחנו משחקים בינינו על באמת, על נקודות. הילדים אומנם בוכים לאמא שלהם שאני לא נותן להם לנצח אותי, אבל חשוב לי שגם במשחקים המשפחתיים הם ימשיכו לספוג מהערכים של הטניס, כמו התמדה, נחישות והיכולת להתגבר על הפסדים או קשיים. ככה הם מתחזקים, לומדים שלא כל דבר מגיע בקלות בחיים וכמובן שגם נהנים מכיף וזמן איכות עם אבא.

כולנו כמובן מתגעגעים למרכז בקריית שמונה, שבו שופי ושי משחקים עם חברים ובעיקר מתמקדים במיצוי הפוטנציאל בטניס. בנוסף, מאוד יפה לראות במרכז את הפעילות החינוכית המשמעותית שמתקיימת במקום, וזה מאוד מרשים לראות את התמיכה של צוות המרכז במגוון האוכלוסיות בקריית שמונה  וביישובים הכפריים באזור. למען הסר ספק, אנחנו נחזור בגדול למרכז כשיהיה אפשר ואנחנו מקווים שכולם יחזרו יחד איתנו. עד אז, אני עם הילדים ועם ברכיים גמורות  ממשחקי הטניס איתם, אבל מה לא עושים בשביל הילדים…

בתמונה (מימין לשמאל): שופי, שי ואני (מותש אך מרוצה) במגרש בקיבוץ שמיר (צילום: ארז הלוי)